<h1>ראב"ן שו"ת סימן ק"י</h1>
<h2>דף מו:</h2>
ראובן תבעו לשמעון ספר של מורישי בידך הוא ואיני יודע למה, ושמעון אמר אבי מכרו לי (ושמא) [שאמר ש]לקחו ממורישיך הנה אבי לפניך שאלו לו, והשיב אביו יש לי שטר תנו לי זמן ג' ימים ואביאנו וכן עשה הביא את השטר לאחר ג' ימים והיו ב' קרובים חתומים בו, וכשראה הבן שלא היה בשטר אביו תועלת לקח הספר ועדים ובא אצל אביו והחזיר לו הספר ובא לב"ד ואמר לאו בעל דברים דידך אני שהרי החזרתי הספר לאבי אשר מכרו לי, והאב אמר לא ביררתי אתכם לדון לי. דעתי נוטה שאין לבית דין לגמור הדין על שמעון שחזרתו חזרה גמורה ופיקח היה שהחזירו, דאמר אביי [כתובות צ"ב:] ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אין יכול לחזור בו איכא דאמרי אפילו באחריות נמי, וטעם דאין יכול משום דאין ראובן רוצה להחזיר המעות ולקבל השדה הא רצה הוי חזרה, הילכך הוי חזרת שמעון חזרה גמורה, ואין יכול ראובן לומר למה החזרת ספר שלי שבידך מאחר שאין ראובן יכול לטעון לו אתפסתיה בידא דמאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה דהא קאי אביו, הילכך יכול שמעון לומר לאו בעל דברים דידך אני, ותנן נמי בכתובות [ק"ט:] מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו וכו' ואמר בגמרא כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה דאמר ליה אי שתקת שתקת אי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצי אישתעויי דינא בהדייהו, אלמא מצי מהדר אפילו למאן דלא מצי לאישתעויי דינא בהדייהו, ולא מצי אמר לשכנגדו אמאי מסרת שלי ביד מאן דלא מצי לאישתעויי דין עמו, משום דמצי אמר ליה למי שמכרה לי החזרתי. ומה שאמר אבי שמעון אין לכם לדונינו אין בדבריו כלום מכיון שבא לפניהם לפצות את בנו הרי הוא במקומו וכיון שהספר בידו שהחזירו לו בנו יגמרו הדין אליו. וכן הוא, ישבע אבי שמעון שמורישו של ראובן מכרו לו והחזיק בשלו כשאר כל הנשבעין שבתורה שנשבעין ולא משלמין, ואי משום שנמצא השטר פסול ואזלה לה חזקה דמכח שטר פסול קאתיא כדתנו רבנן [ב"ב קס"ט:] הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה ואמרינן אמר רבי אבינא הכל מודים שאם הוזקקו לעדותן של עדים ונמצא עדותן מזוייפת שתהא פסול כדרבי אבא דאמר מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול ואמר רב גידל אמר רב הלכה כרבן שמעון ורבן שמעון אף בחזקה קאמר ואף רבי לא אמר אלא לברר, וגם בדיני ממונות תנינא [סנהדרין כ"ג:] עד כאן לא קאמר רבי אלא בחזקה דמכח שטרא קאתיא וכיון שהחזקה בא מכח השטר, וכיון שנפסל השטר בטלה החזקה הבאה מכח השטר, ועוד מההוא דאמר לחבריה [ב"ב ל"ב:] מה בעית בההוא ארעא וכו' עד אמאי סמיך מר אשטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, ואפילו לרבה דאמר מה לי לשקר היינו טעמא משום מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אבל הכא ליכא מיגו שהרי מזוייף מתוכו אפילו רבה מודה דחספא בעלמא הוא ואין כאן חזקה. אין הנדון דומה לראייה דהא לא מיירי אלא בקרקע הנקנה בשטר ובחזקה וכיון דחזקה מכח שטר פסול קאתיא אינה חזקה ואין כאן לא שטר ולא חזקה, אבל הכא ספר דבר הנקנה במשיכה הוא כשאר מטלטלין ולא בעי לא שטר ולא חזקת שלש שנים אלא מכיון שיוצא מתחת ידו הרי הוא בחזקתו, ובשטר דעבד אבי שמעון דלא הוי אלא לרווחא בעלמא שלא יצטרך לישבע שקנאו אם יצא עליו ערעור וכיון דנפסל השטר אזלה לה רווחא וצריך לישבע, שכשם שאלו היה מורישו של ראובן קיים ולא היה הספר ביד אבי שמעון אלא יום אחד והיה מורישו של ראובן טוען מה טיבו בידך ואבי שמעון טוען מה טיבו אתה מכרת לי, היה נשבע ונפטר אף על פי שאין לו לא שטר ולא חזקה, כן עתה שנפסל השטר והחזקה כדפרישית, וכ"ש עתה כשמת מורישו של ראובן וראובן בא מכוחו דאיכא למימר אילו קיים היה מודה שמכרו לאבי שמעון דודאי נפטר אבי שמעון בשבועה.
ואין לדמותו לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, שא"כ לא תמצא לעולם לא ספר ולא מטלטלין מכורין שהרי אין כותבין שטר עליהן וגם אין ניקנין בשטר כדתנן [קידושין כ"ו] ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה ואפילו יש לו שטר עליו דלמא נפל מידו ונמצא המוכר מוציא מידו, לפיכך החי יתן אל לבו כי מה שאמרו חכמים [ב"מ קט"ז.] דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן לא אמרו אלא בדברים הידועין לבני אדם שהבעלים היה דרכן להשאילן או להשכירן. וגם מדקדוק הלשון יש להבין ולידע שכן הוא דאמרינן [שם] כי הא דרבא אפיק (ג') זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, שאם אשמעינן בעל התלמוד אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא ושתק והיה משמע שכל הספרים עשויין להשאיל ולהשכיר, אבל מתוך שכתב בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר יש לדקדק בדבר (מתוך) שאם [אין] ברור לנו שעומדין להשאיל ולהשכיר אז יכול לטעון ואי לא לאו כל כמיניה, ואפילו אם היה דבר העשוי להשאיל ולהשכיר (ו)אם יש לו עדים ללוקח שלקחו ויפטר ואם לאו ישבע המוכר שלא מכרה ויטול, אבל דבר שאין ברור שעשוי להשאיל ולהשכיר כמו זה הספר ישבע אבי שמעון שלקחו ויפטר. וגם רב האיי גאון כתב בספר החכמה שלו אם הדבר ידוע שבעליו העמידו להשאיל ולהשכיר הדין הוא להחזיר לבעליו אא"כ יעמיד עדים שקנאו, ואם לאו יביא ראייה על בעליו שבועה שלא מכרו. ומדפסק הגאון אם הדבר ידוע שבעליו העמידו [מוכח] דמסתמא לא אמרינן עומד להשאיל ולהשכיר הוא. וגם רבינו שלמה מפי הרב ר' יצחק הלוי [כתב] אדרבא דאפיק סיפרא דאגדתא דסתם ספרים אין עשויין להשאיל ולהשכיר, דהכי פסק דוקא סיפרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תדיר, אבל שאר ספרים שאין [עשויין] להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין כדתנן [ב"מ כ"ט:] המוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחילה ולא יקרא אחר עמו יכול לומר לקוחין הן בידי ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לישבע, וגם ר' יעקב הלוי בנו הורה כן. ואני מוסיף על דבריהם [דהא] דאמר אינו נאמן לומר לקוחין בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר ה"מ באדם דאמיד שאינו עשוי למכור את כליו, אבל עשוי למכור את כליו נאמן שכנגדו לומר לקוחין ובשבועה דתנן [ב"ק קי"ד:] המכיר את כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, ומקשינן וכי יצא לו שם גניבה מאי הוי ליחוש דילמא זביני זבנינהו והוא ניהו דאפיק שמא, ומתרצינן כגון שלנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה וגם היתה מחתרת חתורה בתוך ביתו ואותם שלנו יצאו דרך שם ואנבוקראות של כלים על כתיפם והכל אומרים נגנבו כלים של פלוני והללו ספריו הא לאו הכי אמרינן זביני זבנינהו, ואמר רב אשי ל"ש אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו אבל אין עשוי למכור לא צריך להדורי עליה כולי האי, ומקשינן ודילמא איצטרך ליה זוזי וזבין, אמר רב אשי שהרי יצא לו שם גניבה בעיר, אלמא לא אמיד אע"ג דיצא לו שם גניבה בעיר או אמיד ולא יצא לו שם גניבה בעיר אמרינן זביני זבין דתרתי בעינן אמיד ויצא שם גניבה אבל ליכא תרתי אמרינן זבוני זבין, וה"נ לענין שאילה אמיד ומוחזק להשאיל אותו חפץ, דכיון דאמיד ויצא לו קול שאלה לא אמרינן זבוני זבין ואינו נאמן שכנגדו לומר לקוח הוא, דמה לי יצא לו קול גניבה ומה לי יצא לו קול שאילה דכי היכי דהיכא דטעין כליי וספריי נגנבו ממני ובאו לידך דצריך לברר בעדים [הוא הדין היכא] שדרכו להשאילן או מוחזק להשאילן ולא אמיד אמרינן איצטרך ליה זוזי וזבין ומצי טעין שכנגדו לקוחין הן בידי ונשבע. ותו מדרב יהודה דאמר [שבועות מ"ו.] ראוהו שהטמין כליו תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל עשוי למכור נאמן ושאינו עשוי למכור נמי לא אמרינן אלא דברים שאין דרכן להטמין אבל דרכן להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל צניע היינו אורחיה ולא [אמרן וכו'] ולא אמר(ינ)ן דאינו נאמן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דלא מצי טעין לקוחין אם בעל הכלים אינו עשוי למכור כליו ודברים שאין דרכן להטמין ואיניש דלא צנוע הוא המטמין אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית שאין עשוי למכור ואפילו דברים שאין דרכן להטמין ואפילו איניש דלא צנוע נאמן לומר לקוחין ובשבועה, אלמא תרתי בעינן אין עשוי למכור ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר, והא דרבא דספרא דאגדתא אפיק בבעל הבית שאין עשוי למכור הוי וגם היה דרכו להשאילו וזה היה ידוע בעדים. והא דההוא גברא [ב"מ קט"ז.] דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה וכו' במשכנו (שלא) בשעת הלוואה לאו חבילה איקרי דהא הוא יהיב חילופיה ליה (דמיא) [דמים] וה"א בהמקבל [קי"ד:] וכגון שהיה חייב לו דינר וכופר בו ומשכנו מלוה ללוה באותו סכין עד שיתן לו הדינר, ותבעו לפני אביי לדין וטענו מישכנני בסכיני איני יודע למה וזה השיבו דינר חייב לי עליו ומשכנתיו וזה כופר בדינר, א"ל אביי כיון דקא מודית דחבלתו זיל אהדריה דכי נפש הוא חובל קא עברת והדינר שאתה תובעו תא קום עליה בית דינא או הבא עדים וישלם לך או ישבע לך שבועת היסת אם אין לך עדים שאפילו לא היית חייב להחזיר משום אוכל נפש לא מצית טעין עד כדי דמיו דדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הוא האי סכין וכגון דאיכא עדים שהיה משאילו עסקינן דליכא למימר מגו דאי בעי אמר לקוח ונאמן כי טעין נמי עד כדי דמיו נאמן דהא אין נאמן לומר לקוח הוא בידי דדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הוא כדמסיק ליה לקמן, ורבא אמר לא צריך וכו' כלומר אי לאו דמשום אוכל נפש חייב לאהדורי משום דבר העשוי להשאיל ולהשכיר לא מחייב לאהדורי והאי מצי לטעון עד כדי דמיו דהא סכין לאו עשוי להשאיל ולהשכיר הוא אע"ג דידוע שהשאילו לאחרים פעמים רבות דכיון דמיפגמא וכו' וכיון דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר והוא משכנו בו ואין עדים שמישכנו מגו דמצי טעין לקוח כי טעין נמי עד כדי דמיו נאמן לישבע וליטול ולא היה צריך למיקם עליה בדינא ולאתויי סהדי והכי פירושא דהא מילתא דאי לאו [הכי] וכי רבא לית ליה כי נפש הוא חובל. ומקשי ואביי לית ליה האי סברא, דקס"ד דמקשה דטעמא דאביי לאו משום דבר העשוי וכו' אלא דקסבר אביי דבשום משכון אין יכול לטעון עד כדי דמיו, ומשני טעמא דאביי משום דהאי סכין עשוי להשאיל דאיכא עדים דהעמידו לכך הילכך אפילו הוי משום אוכל נפש לא היה יכול לטעון עד כדי דמיו דהא ליכא מגו דלא מצי אמר לקוח, ורבא לית ליה האי סברא, כלומר כיון דאיכא סהדי שהשאילו לאחרים היכי מצי טעין לא עד כדי דמיו ולא לקוח(ות) והא (ד)רבא אפיק וכו', ומשני שאני סכינא דאשכבתא כיון דכי פגמא [וטרפא] קפדי אינשי ולא מושלי, הכי איתא בהלכות גדולות והכי פירושא לעולם קסבר דבר העשוי להשאיל ולהשכיר לא מצי טעין לא לקוח ולא משכון כדי דמיו, ושאני סכינא דאשכבתא אע"ג דאיכא סהדי שהשאיל לאחרים לא הוי דבר העשוי להשאיל דכיון דאי פגים ושחיט בו יפסיד בהמתו שהיא טריפה ירא ואינו משאיל והאי דאמרי עדים שהשאיל אקראי בעלמא הוא ולא מחזקינן ליה במשאילו, אבל זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא ודכוותיהו אם יש עדים שהשאילום הבעלים מחזקינן להו בהכי לעולם דאע"ג דאינהו גופייהו מיפגמי כיון דלא מפסידי ליה בדבר אחר לא קפיד על פגימת עצמן. והא דאמרן דאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי כגון שהחפץ לפנינו או יש עדים שהוא אצלו, אבל אם טוענו חפץ פלוני השאלתי לך ואין לך עדים שישנו בידי וזה משיב ודאי הוא [אצלי] אבל לקחתיו ממך אע"ג דעשוי להשאיל מיגו דאי בעי טעין להד"ם מצי נמי טעין לקוח הוא בידי, כדתנן [ב"ב מ"ה:] ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס א"ל מה טיבו אצלך אמר אתה מכרת לי אתה נתתו לי לא אמר כלום, ודוקא ראה אבל לא ראה מיגו דאי בעי אמר להד"ם מצי אמר נמי אתה מכרתו לי והיכא דאיכא עדים הוי כי ראה.
